אין דעת ללא עלי תאנה - על הנושא המרכזי בסיפורו של קפקא "רופא כפרי"

עבודה זו מנסה להציג היבטים אכזיסטנציאליסטים לסיפורו של קפקא "רופא כפרי".(1)
קפקא מתאר אפיון יסודי של הקיום האנושי,אפיון הנובע מאופן קיומו של האדם בעולם.
אפיון זה הוא חוסר האונים האכז’ של האדם בעולמו.
עבודה זו תתיחס ל"רופא כפרי",וכן לפרשנות דינמית מסורתית לאותו סיפור(2),מזוית ראיה אכזיסטנציאלית הרואה את חוסר האונים האכזיסטנציאלי כנושא מרכזי בהבנת היחיד.
פרשנות דינמית מסורתית היא מכשיר רב עוצמה להבנת התנהגות האדם,יצירותיו ומה שמאחוריהם,אך לגבי חוסר האונים האכז’ היא גם דרך להתגונן ולהחלץ ממנו.
דרך קפקא אפשר להבין טוב יותר מדוע חשוב להתגונן מפני חוסר האונים האכז’, והשאלה שמועלית כאן דרך קפקא היא האם תוכל הפסיכואנליזה,במיוחד לאור תרומתו של קוהוט,(9)להתמודד עם חוסר האונים האכז’ של האדם ועם ההגנתיות שלה כלפיו.

1.     הקדמה

דרך התייחסות לסיפורו של קפקא "רופא כפרי"(1),ולמאמר "אין שושנה ללא קוצים"(2) העוסק גם הוא באותו סיפור מנסה עבודה זו לומר כמה דברים מהיבט אכזיסטנציאלי :
1. הנושא המרכזי ב"רופא כפרי" ובסיפורים אחרים של קפקא הוא התחושה האנושית  האכזיסטנציאלית של חוסר אונים וניסיונותיו הבלתי פוסקים של היחיד להתגונן בפניה.
2. תחושה אנושית אכזיסטנציאלית זו של חוסר אונים של היחיד בעולמו,מהווה גורם מרכזי בחייו של היחיד בעיקר בגלל התודעה העצמית שלו.
3. הפרשנות הדינמית המסורתית לא התמודדה עם חוסר האונים האכז’ של היחיד    ואחת הסיבות לכך היא שהכרה בתחושות אלה שמקורן בתודעה העצמית,מנוגדת לעקרון הטיפולי הבסיסי של פרויד להגברת המודעות על חשבון הלא מודע.
תפיסת התיאוריות הדינמיות את שנות הילדות הראשונות,יחסי האובייקט המוקדמים,ועולמו הפנימי של היחיד הנוצר כתוצאה מיחסי אובייקט אלה,כדרך העיקרית להבנת המטופל והמטפל עלולה להחמיץ כיווני הסתכלות אחרים,שניתן לראותם דרך התבוננותו של קפקא.
קפקא חושף את הסכנות שיש בתודעה האנושית,ודרך חשיפה זו אפשר להביט אחרת על העיקרון הטיפולי הכללי של הגברת המודעות העצמית,וניתן גם להבין את המטופל והמטפל מזווית ראיה אחרת - לא דרך יחסי האובייקט המוקדמים שלהם,אלא דרך המלכוד וחוסר האונים של היחיד.
קשה להבין את קפקא בלי להתיחס לכיוונים אלה,אבל נחוץ לומר שכיוונים אלה אינם פונים נגד הרוח הדינמית,אלא מנסים להאיר בה פינות חשוכות,ועיקרה של עבודה זו איננו התקפה אלא חשיפה.זה נסיון לחשוף נקודות עיוורות בתפיסה הדינמית.
אפשר לומר שספורי קפקא הם תוצאה של עולמו הפנימי האמביוולנטי, חוסר מימוש עצמי, וכו',וזה בוודאי גם נכון במדה מסוימת,אבל מה שמודגש כאן זה לא איך הגיע קפקא לתכנים ולמוטיבים המרכזיים בספריו מתוך ילדותו המוקדמת,ולא איך האדם הלכוד וחסר האונים המתואר בספריו הוא השתקפות של עולמו הפנימי של קפקא, אלא איך האדם הלכוד וחסר האונים המתואר בספריו הוא השתקפות של כל אחד מאיתנו, וזה מעבר לעולמות הפנימים השונים והמיוחדים שלנו.
קפקא מתאר תחושות הקיימות באדם לא כתוצאה מההסטוריה שלו אלא כתוצאה מעצם קיומו בעולם ומהמודעות העצמית שיש לו לקיומו זה,ועבודה זו המנסה להבין את קפקא מנקודת מבט אכזיסטנציאלית, למעשה מפתחת כיוונים אותם התחיל לפתח פרויד.(3)

2.     ניתוח דינמי של "רופא כפרי"
ברגמן מעמידה במרכז פרשנותה את מושג האמביוולנציה,ומוצאת סימוכין בטכסט למשאלות אסורות,סופראגו מחמיר,ולנוירוזה אובססיבית-קומפולסיבית עם קבעון אנלי,ממנה סובל הרופא,ומשערת שקשייו לממש את מיניותו הגניטלית נובעים מתסביך אדיפלי בלתי פתור.
היא מעלה השערות לגבי משאלות מיניות של הרופא כלפי רוזה,וכלפי אימו,משאלה להציץ ולראות את האקט המיני,משאלות הומוסקסואליות כלפי הנער,ומשאלות תוקפנות כלפי אביו שנתעוררו מחדש ובאו לביטוי במשאלת מוות כלפי הנער וכלפי עצמו. (2)
ברגמן גם משתמשת בספקות ובאמביוולנציה שהתעוררו אצלה עם הקריאה,ודרך קישורם עם עבודות תיאורטיות היא מגיעה למסקנה שהנושא המרכזי בסיפור הוא עיוורונו של הרופא למהות האמביוולנציה שלו,למקורותיה,ולקשר שלה עם חוסר היכולת לפעול.(2,ע' 62)
אפשר לסכם את גישתה של ברגמן להבנת הסיפור כנסיון להבין את הטכסט ואת הרגשות שהתעוררו בה במהלך הקריאה,על בסיס של ניתוח דינמי של אישיות הרופא ומשאלותיו, ודרך הבנת עולמו הפנימי ויחסי האובייקט המוקדמים שלו.

3.     רופא כפרי מזווית ראיה אכזיסטנציאלית
כבר בתחילת הסיפור בולטות תחושות של חוסר שליטה,מקריות וחוסר תקווה - "שרוי הייתי במבוכה גדולה: עמדתי לפני נסיעה דחופה; חולה אנוש חיכה לי בכפר מרוחק...
עגלה היתה ברשותי...אבל הסוס חסר...עתה היתה המשרתת שלי מתרוצצת בכפר,לשאול למעני סוס;ברם לא היתה כל תקווה לכך;ידעתי זאת,וללא תכלית עמדתי על עמדי,בלא ניע,השלג יורד ונערם עלי ואני הולך וקופא תחתי יותר ויותר." (ע' 108)
לסיטואציה הזאת הפותחת את הסיפור יש ריח של מוות.הרופא חסר אונים היות ואיננו יכול למלא את תפקידו.השלג נערם עליו,והוא קופא תחתיו בחוסר תקווה.
בסיטואציה השניה, מופיע מתוך דיר החזירים הנטוש סייס ומנדב את שני סוסיו לטובת הרופא,אלא שמהר מאד מתברר שטוב ליבו של הסייס נובע מתשוקתו לבעול את המשרתת.
הרופא מנסה למנוע זאת "אתה נוסע איתי ואם לאו אוותר על הנסיעה"(ע' 109) ,אבל הסייס קורא "חושו" והרופא נישא בעגלה כמשותק כשהוא שומע את צעקות המשרתת ואת הסתערות הסייס על דלת ביתו.
המקריות הגורמת למציאת הסוסים שיעזרו בהצלת החולה האנוש,היא גם אחראית לאונס המשרתת שלו,וסיטואציה זו מעלה את שאלת הבחירה והשליטה שיש לאדם בגורלו.
האם זו בחירה חפשית,לבחור בין מות החולה לאונס המשרתת ? או שבחירה כזאת היא עצמה אונס,ועצם ההקלעות למצב זה איננה בבחירה,כמו גם העובדה שסוסו מת ואף אחד לא היה מוכן להשאיל לו סוס.לאור עובדות אלה נראה יותר שהרופא נתון בידי כוחות נעלמים המשחקים בו ומטלטלים אותו בין תקווה ליאוש.
גם גיבור ה"המשפט" יכול לנקוט כמה דרכי פעולה בכדי להתמודד עם משפטו:להכין כתב סנגוריה בעצמו,לא לעשות כלום ולהמתין,להעזר באנשים המקורבים לבית הדין,להעזר בפרקליטים,או לנקוט בשיטת המהמוה,אלא שמתברר לו שהבחירה באחת מדרכים אלה היא כמו לבחור בין דרכים שונות במבוך המובילות כולן לאותו מבוי סתום.(4)
הסיטואציה השלישית מלמדת אותנו על המשמעות שיש לחייו של רופא,על הכבוד שרוחשים לו,על מעמדו,ועל תחושת הכח שלו. הורי החולה רצים לקראתו "כמעט מרימים אותי מן העגלה".(ע' 109) כשבודק את החולה "ההורים עומדים גחונים בלא הגה מצפים לחוות
דעתי" (ע' 110)האחות מביאה כיסא לתיק הרופא,ופושטת מעליו את פרוותו,מביאים לו כוס רום,והאב טופח לו על שכמו.הרופא מוצא שהנער בריא והטריחוהו שלא לצורך,אלא שלרופא המכובד,המושיע, המקדיש את חייו לזולת,קורה משהו נורא.
ראשית,הוא מגלה שהנער אכן חולה,וחולה אנוש,"אין עוד דבר שיושיעך" (ע' 112).
הרופא עומד פנים אל פנים מול העובדה שהוא איננו מסוגל לרפא,ולמרות הכבוד לו זכה הוא אינו אלוהים,וכאדם קצרה ידו מלהושיע.שנית,הוא נתקל בחוסר האונים שלו לא רק כרופא,אלא גם כאדם. הכפריים שקודם העריצו אותו ואת יכולתו להציל חיים,פושטים את בגדיו ומניחים אותו לצד החולה, כשמקהלת ילדי בית הספר והמורה בראשם שרים :
"הפשיטו אותו - אזי ירפא,
ואם לא ירפא - המיתוהו !
הן רק רופא הוא,רק רופא. " (ע' 112)
סיטואציה זו המראה את חוסר האונים של היחיד,מראה גם תגובה אפשרית למודעות למצב הזה - פסיביות,התמוטטות הכוחות,והפקרת עצמו.מהרופא נדרש משהו שאיננו יכול לבצע- "כך דרכם של הבריות בסביבה שלי: לדרוש תמיד מן הרופא את הבלתי אפשרי" (ע' 112).
פתאום לא חשוב המעמד שאנו רוכשים,הגלימה שאנו לובשים והפונקציות האלוהיות שנטלנו על עצמנו,תמיד עלול לבוא הרגע בו "התפאורה מתמוטטת" (5,ע' 22),ואז עלול להתגלות מתחת למלבושים המגוננים,חוסר האונים.
הרופא שהוא הלוחם הגדול ביותר במוות,החש לעתים כאלוהים המושיע את חוליו חסרי הישע,מוצא עצמו עירום וחסר ישע בעצמו,ומי שמוכיח לו זאת הם הכפריים הנבערים המפשיטים אותו מגלימתו הרפואית, ממעמדו, ומכבודו.כל מה שעשה בימי חייו,הלימודים הקשים,העבודה המאומצת,ההקרבה,אינם נחשבים לפתע,כל מה שהשיג בחייו מתערער.
והחולה אומר לו "..האמון שאני נותן בך מועט הוא.אף רק באקראי הוטלת באשר הוטלת,לא בכוחות עצמך באת הנה...". הרופא משיב "נכון הדבר,חרפה ובושה היא.אלא שרופא אני.ומה אעשה? האמינה לי,גם לי קשה הדבר לשאתו".
החולה: "בהצטדקות זו עלי להסתפק? הה! כלום ברירה יש בידי? תמיד עלי להסתפק.באתי לעולם ופצע נאה עמי; זה היה כל ציודי" (ע' 113) החולה קולט את חוסר האונים של רופאו,הוא תופס ששניהם במיטה אחת,במבוך אחד, והדיאלוג שבינהם מתאר את מודעותם לכך.
יצרי החיים שבים לפעול אצל הרופא ודוחפים אותו להציל את נפשו.את החולה לא יוכל להציל,המשמעות של חייו כרופא התמוטטה,אך עדיין הוא יכול להציל משהו אם יהפוך לפילוסוף.הוא יכול לתת משמעות לחיי החולה ולמותו המתקרב,וגם זו אחת הדרכים בהן משתמש האדם כדי להימלט מחוסר האונים הבסיסי שלו - חיפוש הסבר או אמונה שיתנו טעם לחייו ולמותו. "..פצעך שלך אינו אנוש כל עיקר.הוא נברא בזוית חדה,בשתי הנפות קרדום. רבים מושיטים את צלעם ואין זוכים אפילו לשמוע את קול הקרדום ביער,לא כל שכן,שלעולם אין הקרדום קרב אליהם בסמוך" (ע' 113).הנער שומע ונרגע.
כולנו מחפשים הסבר,משמעות,וטעם,לחיינו,למותנו,ולמעשינו,כדי להירגע. כדי להירגע מהאימה העלולה לפקוד אותנו אם נעמוד עירומים מול חוסר האונים האכז’ שלנו.
ההסבר מקנה לפצע המוות של הנער משמעות, הפצע שסימל קודם מוות הופך עתה סימן לייחודיותו של הנער,ולובש איזו משמעות,ומשמעות זו מנחמת ומדחיקה את חוסר האונים. משמעות זו שנותן הרופא לפצעו של הנער נראית לנו אבסורדית ופרדוכסלית,איך אפשר להרגע כשאומרים לנו שהמוות המקנן בנו נותן משמעות לחיינו? אבל האם משמעות שאינה מתיישבת עם הלוגיקה המקובלת איננה חזקה מספיק כדי להרגיע את האדם ולשכך את חוסר הישע שלו ? האם הסברי הדת המאמינים בחיים שלאחר המוות הגיוניים יותר?
שוהם מדבר על חשיבות התחושות של יחוד ובחירה.תחושת היחוד היא תחושה אכזיסטנציאלית- קיומית של האני,תחושת בלעדיות של האני שאיננה קשורה לאובייקט,לעומת תחושת הבחירה הקשורה לאובייקטים ומושגת יחסית ל"אחרים החשובים" בתוך קבוצת השיוך.(ע' 213-215)
הרופא ,דרך ההסבר שלו,מחבר את הנער לאותה תחושה אכזיסטנציאלית של יחוד,וכך משחרר אותו מהסבל של המגע עם האובייקטים. שוהם מתאר את הטאואיסטים,המיסטיקאים הנוצרים, ואחרים,כבעלי בסיס משותף שהוא הכמיהה להיטמע במוחלט, ליצור אוטונומיה של הישות העוגנת על המוחלט ומשחררת את עצמה מהעול של יחסי האובייקט.(ע' 212)
הנער הרוצה להאמין בייחודו,מקבל "ידע" שהוא מעבר לגבולות החלל והזמן,בדומה לדון חואן של קסטנדה (6,ע' 214),ואז מותו הקרב אינו מטריד אותו.זוהי אמנם אשליה כמו המוצגים הדתיים עליהם מדבר פרויד,אך האשליות הללו שנראות לנו אבסורדיות,נותנות
להמוני אנשים הגנה מפני חוסר האונים שלהם.
בסיטואציה האחרונה בסיפור קופץ הרופא העירום על גב הסוס לאחר שמטיל את צרור בגדיו אל העגלה,המוסרות צנחו ארצה ונגררו,הסוסים כמעט לא רתומים,העגלה נעה כסהרורית,והאדרת שנתפסה ביתד בירכתי העגלה נגררת על השלג. "חושו ! " אומר הרופא אך הסוסים שהיו עדים לכל הארועים שקרו,את צעדיהם לא החישו.
"לעולם לא אגיע הביתה בדרך זו; הפראקטיקה שלי שעלתה כפורחת - יורדת לטמיון;
...ערום,מופקר לכפור של התקופה האומללה הזאת,עם עגלה ארצית וסוסים שלא מן העולם הזה,תועה אני בדרכים,זקן עלוב.פרוותי תלויה ונגררת מאחורי העגלה,אלא שאין ידי משגת אותה,ואיש מבין האספסוף קל התנועה של הדורשים-ברופאים אינו נוקף אצבע.
רומיתי ! רומיתי ! פעם אחת תיענה לצלצול מוטעה של פעמון הלילה - ושוב אין לדבר תקנה עולמית."(ע' 114)
הרופא יכול לתלות את עירומו בגורל,במקריות,באספסוף שרימה אותו,או בפעמון הלילה,הפרשנים יכולים לתלות את מה שאירע לרופא בקונפליקטים פנימים שלא נפתרו,או ביחסי אובייקט שלא התפתחו מספיק טוב,אך קפקא מתאר את חוסר האונים של האדם הלכוד,כתחושה
אכזיסטנציאלית בלתי נמנעת של היחיד המודע לעצמו.הוא מנסה לתאר את המבוך בו נתון היחיד,את חוסר האונים שלו בתוך מבוך זה,ואת העובדה שהיחיד הוא בתוך המבוך כמו שהמבוך הוא בתוך היחיד.
שמואלי כותב "הסמל המכוון ביותר להעדר מלכודת הוא אולי דמות הבית."(7,ע' 99).
"אותה תחושה,שהוא בעל שורשים,שיש קרקע תחת רגליו,שספינתו המיטלטלת והמטרפת בים החיים הגועש מצאה לה עוגן"(ע' 100) "והנה יצירותיו של קפקא מתארות את חוסר הבית,את הגלות והתלישות שבעולמנו המודרני"(ע' 100) המשאלה לבית מכח זכות טבעית,או המשאלה "להרגיש בבית",מתוסכלת ב"הטירה" -"משאלתו זו של ק' נחסמת על ידי ערימה של תעודות,עדויות,דרישות ותביעות בלא סוף.ההסכמה האחרונה של השלטונות אינה באה.אין יציאה מן המעגל הממולכד..." (7,ע'103)גם הרופא הכפרי אחרי שעומד מול עירומו יודע שלעולם לא יגיע הביתה.
הקורא יכול להתמודד עם חוסר האונים שמתאר קפקא ועם חוסר האונים האכז’ שלו עצמו,בדרכים שונות, הוא יכול למצוא ב"הטירה" בטוי לאמונה כמו בובר(7,ע' 104),
הוא יכול לצאת מ"רופא כפרי" עם הרגשה של "הערכת הטכסט" ובלי אמביוולנציה וייאוש,כפי שעשתה ברגמן(2,ע' 62),והוא יכול כמו קאמי לומר שאיננו רוצה לחמוק מהאבסורד שהוא מגלה בחייו בעולם אלא הוא רוצה "לחשוב ולחיות עם הקרעים האלה" (5,ע' 55). "לדעת להחזיק מעמד על הרכס המסחרר הזה - הנה זהו היושר,השאר הוא ערמה."(ע' 55)
כל אחד מתמודד עם האבסורד שבחייו אחרת,ויכול להבין את קפקא בדרכו שלו,אך גישה אכזיסטנציאלית אמיתית איננה יכולה לפסול שום דרך אנושית המתמודדת עם חוסר האונים האנושי של היחיד בעולמו, מפני שהיא מבינה כמה קשה ומאיים עבור היחיד לחוות את אפסותו ואת חוסר המשמעות שלו ועד כמה הוא זקוק לדרך כלשהי,אשלייתית, או פסיכוטית ככל שתהיה,כדי להתמודד עם האיום הזה.

3. הנושא המרכזי אצל קפקא
"שאלה רבת ענין היא אם יש נושא מרכזי לכל כתבי קפקא הידועים לנו...הניתן למצוא באלפי עמודים אלה נושא משותף-אולי פרי חוויה יסודית אחת ?" (7,ע' 78).
קפקא מתמקד בצד הטראגי של התודעה האנושית,ובתחושות חוסר האונים של הגיבור מול כוחות שאין לדעת מה חפצם ובמה הם מאשימים,מול כיסופיו לבית-טירה שאין דרך להשיגם,מול מחלה שאין לה מרפא,מול סוסים המוליכים אותו בלי שיש לו עליהם שליטה,ומול הגורל, וכך מאיים להביא את הקורא במגע עם חוסר האונים האכז’ שלו.
שמואלי מגדיר את הנושא המרכזי ביצירותיו של קפקא כמלכודו של האדם. "אדם נתפס, נלכד ברשת עבה וסבוכה של תנאים,שקשה לקרוע, והוא אובד בפח היקוש בלא מוצא"(7,ע'79) "גיבורי קפקא מושלכים אל תוך מצבי בדידותם ויחידותם המוחלטת" (ע' 82) "כל הניתן לשליטה בעיון ראשון,בסופו של דבר הוא באמת מעבר לשליטה..." (7,ע' 84).
ברגמן ,מקשרת את חוויותיה האישיות עם עבודות תיאורטיות בפסיכואנליזה ומגיעה למסקנה שהנושא המרכזי בסיפור הוא עוורונו של הרופא למהות האמביוולנציה שלו למקורותיה,ולקשר שלה עם חוסר היכולת לפעול.(2,ע' 62)
הפירוש המוצע כאן שונה- הבעיה של הרופא איננה עוורונו אלא עיניו הפקוחות!
עיניו הפקוחות הרואות את אזלת ידו המקצועית,ואת עירומו וחוסר האונים שלו המסתתרים מאחורי האדרת המקצועית,המעמד,הכבוד,וכל מה שבנה בחייו.התהליך המרכזי בסיפור הוא התפקחות הרופא ולא עוורונו.הרופא אמנם לא מודע לקונפליקטים הפנימיים שלו ולדחפיו,אך במשך הסיפור הוא הופך להיות מודע לאותן תחושות של אבסורד ושל אין אונים כרופא וכאדם ונגד זה אין לו תרופה. ברגע שחוסר האונים מיוחס לעוורון לקונפליקטים- כבר יש לנו בו שליטה היות ומניחים שניתן למנעו ולשנותו.בדרך זו אנו בוחרים להתיחס לחוסר האונים האכז’ שמתאר קפקא לא כחלק מקיומו של האדם בעולמו,אלא כפתולוגיה ועיוות ביחסי האובייקט המוקדמים שלו.
קאמי מתאר את הקרע היסודי שבאדם ומכנה אותו אבסורד,כשהאבסורד הוא "העימות בין האירציונלי לבין השאיפה המטורפת לבהירות,שאיפה שקריאתה מהדהדת במעמקי נפשו של האדם."(5,ע' 30)וכן"הפירוד בין הרוח השואפת לבין העולם המאכזב.געגועי לאחדות, היקום העשוי קרעים-קרעים והסתירה הקושרת אותם יחדיו."(5,ע' 55)
גם קפקא מתאר את האבסורד בחיי האדם בעולמו,וסיפוריו המתארים נסיונות אינסופיים של האדם להחלץ מהמילכוד שלו מסתיימים בדרך כלל בחוסר הצלחתו של הגיבור בכך.
תחושה זו של חוסר אונים,שמעביר קפקא,מעוררת בקורא יאוש אך גם רצון עז להחלץ מהמלכודת,מהמלכודת של הפרדוכסים,של האבסורד,ושל ריבוי הפירושים.
אחת הדרכים בהן משתמש האדם כדי להחלץ ממצבי חוסר אונים היא לפרש ולהסביר תופעות אבסורדיות ומלכודות בהן הוא לכוד.כך מתאר פרויד את האדם הקדום שעמד חסר אונים מול רעמים וברקים ודרכו להתמודד עם תופעות ללא שליטה אלה,היתה לתת להן הסבר וסיבות ולכלול בהסבר את הגורם לתופעות ואת הדרכים בהן יכול האדם לשלוט בו.(3)
הפרשנות של ברגמן,וגם האינטרוספקציה הכנה שלה,מסייעים לה להיחלץ מחוסר האונים שהיטיבה לחוש עם קריאת הסיפור,ואת מאמרה היא מסיימת בתחושת אופטימיות- "העובדה שאפשר להתייחס אל הטכסט דרך אין סוף פרספקטיבות,ושלעולם לא יוכל קורא יחיד למצות את כולן,הפכה לגבי מקור להערכת הטכסט ולא סיבה לאמביוולנציה וייאוש." (2,ע' 62)
כשאנו משייכים את חוסר האונים של האדם לסופראגו,דחפים,או ליחסי אובייקט מוקדמים, אנו חשים יותר שליטה בעולמנו ובגורלנו,היות ואנו מגדירים,מסבירים,ודרך זה גם מאמינים באפשרות לשנות את המצב,ולא עומדים מולו כחלק מהקיום האנושי.
למעשה כל נסיון של הקורא להסביר את קפקא,הוא ניסיון להיחלץ מחוסר האונים עמו בא במגע.האדם אינו יכול להישאר קרוב לתחושות חוסר האונים שלו,וברגע שהוא קורא להן בשם,ומסביר את הסיבות להן,זו כבר תחילת הדרך להתארגן מחדש ולהתגונן בפני עוצמתן
הממוטטת של אותן תחושות,זה חלק מהניסיון האנושי הבלתי פוסק להבין,להגדיר,ולהכניס למסגרות את התחושות המאיימות על ערכו ומשמעותו כיחיד בודד וחולף.
בעקבות קאמי אפשר לשאול - האם אנו מחפשים להיחלץ מחוסר האונים האנושי ולהרגע,כמו שהרגיע הרופא את החולה שלו באמצעות הסבר הנותן משמעות,או שאנו מנסים לעמוד מול העולם הקפקאי,לחוות אותו,ולנסות להתמודד עימו בלי להתגונן כל כך מפניו.

4. לטעום מעץ הדעת
כאשר אנו מחפשים פירוש אכזיסטנציאלי לסיפור הגירוש מגן עדן,במקום הפירוש הדתי עולה השאלה: מדוע האכילה מעץ הדעת הביאה לגירוש מגן עדן ? מה יש בה באותה דעת, שאחרי שטעם ממנה האדם באו עליו גירוש,עבודה קשה,וגידול ילדים בעצב ?
אחרי שטעמו אדם וחווה מעץ הדעת,נאמר "ותפקחנה עיני שניהם,וידעו כי עירומים הם"
(4).חלקו הראשון של הפסוק,("ותפקחנה עיני שניהם.."),מתאר את מעלותיה של הדעת שאפשרה לאדם להגיע להישגים מדעיים, טכנולוגים ותרבותיים,כשהתודעה היא הכלי שהביא לפתיחת עיניים זו המאפשרת חקירה,בדיקה,חשיבה,הסקה,הבנה,וכו'.חלקו השני של הפסוק מתאר את התוצאה הפחות נעימה של רכישת המודעות- האדם נוכח שהוא עירום.
הדעת היא שאפשרה לאדם,לפי הפירוש הנוכחי,להיות מודע לא רק לעירומו הפיסי,אלא גם לעירומו הנפשי-קיומי,וברגע זה נסגרה בפניו האפשרות לחיות בגן עדן.       פירוש המשפט- גן עדן של שוטים, הוא שגן עדן אמנם נועד לשוטים,ולשוטים בלבד ! אדם ההופך להיות מודע לעצמו,לכך שלעולם לא יוכל לטעום מעץ החיים,ולכך שהוא חלש ומוגבל - מפסיק אוטומטית לחיות בגן עדן.
מדוע התודעה מסוכנת ליחיד,ומדוע היא המקור לטרגדיה של האדם ?
התודעה היא גם האליה וגם הקוץ שבה,בנוסף ליתרונותיה הרבים האדם הוא היצור החי היחידי המסוגל להגיע דרך חשיבה,והתבוננות בעצמו ובסביבה, למודעות לחוסר האונים שלו,לסבלו ולמשמעות או חוסר המשמעות שלו,והוא היחיד המסוגל לשקול התאבדות.
חיות יכולות להיקלע למצבי חוסר אונים, אך הן אינן יכולות להבין ולחוש את חוסר האונים כחלק מקיומן.הן לא מסוגלות להתייחס לעתידן, ולעד כמה הן משפיעות על גורלן.
התודעה מאפשרת ליחיד להיות מסוגל להבין ולחוש שעל אף שהוא מסובך וחכם ויודע כה הרבה,ועל אף שצבר כח,ועמדה,בכל רגע הוא עלול להפוך לאבק בגלל תקר בגלגל המכונית שבאה מולו,או בגלל שאיזה קולונל הניף את אצבעו וחייליו החלו לבצע פקודות.
האדם יודע כל כך הרבה,אך יכול להשפיע על כל כך מעט.בזמן שבאוניברסיטת ברלין למדו על האקזיסטנציאליזם של היידגר,נשרפו יהודים בטרבלינקה.
הוא יודע היסטוריה ואבולוציה של אלפי שנים,אך ההיסטוריה שלו כה קצרה.
יש בידו ידע על מרחבים עצומים,אך הוא תופס בהם חלק כה קטן.
קאמי אומר "הכל מתחיל בתודעה,ודבר אינו חשוב אלא בזכותה".(5,ע' 22) גם התחושה של כל יכול וגם תחושת חוסר האונים קיימות בזכות התודעה,וגם המשמעות שיש לתחושות אלה וגם חוסר המשמעות שלהן יכולות להחוות בזכות התודעה.
אילו היה היחיד חווה כל הזמן את מלוא התחושה של חוסר האונים שלו,היה עלול לחוש שאין טעם לעבוד,לתפקד,או להקים משפחה,ולשקוע בדכאון,או באפטיה,כמו הרופא הכפרי העומד מול חוסר אוניו ואז לא איכפת לו שישתמשו בו עד כלותו.                  
ע"י לימודים אינסופיים,צבירת כוח,עושר,ותארים,ע"י השקעה רבה בעבודה והתקדמות בה, או השקעה במשפחה ובבית כדי ליצור מקום בטוח,מוגן,ואוהב,- כך אנו מקטינים את האפשרות לגעת בחוסר האונים.כך אנו חותרים להתנתק מהתחושות המאיימות והמשתקות של
חוסר אונים,ולהתחבר לתחושות הפוכות של כח,חשיבות וערך.
בדמות האל ריכז האדם את כל התכונות אליהן שאף כדי לכסות על עירומו הקיומי - נצחיות,אומניפוטנטיות,היכולת לברוא,להשפיע על היקום,להחיות,ולהמית.יצירת ישות כל יכולה המשגיחה על מעשיו וגומלת עליהם,נתנה לאדם בטחון,יציבות,ושליטה על חוסר האונים שלו מול הטבע,היות ועל אותה דמות נעלמת וכל יכולה יכול היה האדם להשפיע.
פרויד מתאר זאת כך "כבר הצעד הראשון יש עמו שכר גדול;צעד זה הוא האנשתו של הטבע ...כי כנגד האנשים העליונים מחוללי הרע מחוץ יכול אתה לנקוט אותם האמצעים עצמם שנקטת בתוך חברתך שלך גופה;יכול אתה לנסות ולהשביעם,להפיסם,לשחד אותם,ובדרך השפעה כזאת לשלול מהם חלק מכוחם."(3,ע' 87)
הדרך הראשית של האדם להתגונן מחוסר האונים הייתה לחפש משמעות לחייו ולמעשיו,לחפש אמונה שחייו בעולם אינם סתם כך ללא תכלית,וללא משמעות,אלא הם מוסדרים ע"י כח היודע עליו ומנהיג את הסדר הקוסמי.האמונה הדתית סייעה ליחיד להאמין ש "כל מה שמתחולל בעולם הזה הוא בגדר הגשמת כוונותיו של כוח תבונה נשגב איתנו,ואף שקשה לו לאדם לחקור את דרכיו ונתיבותיו,ודאי מוליך הוא הכל לקראת תכלית טובה.."(3,ע'89)..."כל אחד מאיתנו,השגחה רבת חסד שומרת אותו;רק למראית עין מזעימה היא פנים, אבל היא לא תיתן להפכנו לכדור משחק בידי כוחות הטבע החזקים והאכזריים כל כך.
המוות בעצמו אף הוא לא כליה הוא,חזרה אל הדומם האנאורגני,אלא ראשיתו של מין קיום חדש,בדרך למדרגה גבוהה יותר של התפתחות.ובכיוון האחר פירושו של הנכס הוא,כי אותם צווי המוסר שחוקקו תרבויותינו,יש להם שליטה גם בכל המתחולל ביקום,אלא ששם משגיח על הגשמתם שופט עליון מכל עליון,אשר אין ערוך לכוחו ולצדקתו.כל מעשה טוב סופו שכר,כל מעשה רע סופו עונש,אם לא כבר בצורת החיים שבעולם הזה,אזי בקיומים אשר המוות הוא ראשיתם." (3,ע' 89)
פרויד טוען שכל המוצגים הדתיים וכמוהם הישגי התרבות,נולדו מאותו צורך- "הכורח להתגונן מפני כוחו המכריע כל של הטבע."(ע' 90).ומדוע על האדם להתגונן,ומפני מה? פרויד משיב: "מכוחם של איתנים אלה עומדים אנו מול הטבע האדיר,רב ההוד,האכזר,
וחסר החמלה,והוא ממחיש שוב לעינינו את חולשתנו וחוסר ישענו,אותו אין אונים שדימינו למלט נפשנו ממנו במפעלנו התרבותי"(ע' 86).ובמקום אחר : "בזה האופן נוצר
אוצר של מוצגים,הצומח מן הצורך להקל ממצוקת אין אוניו של האדם." (ע' 88)
פרויד מתאר את האיום שמהווים איתני הטבע ובכללם המוות על האדם,ואת אין האונים ממנו מנסה האדם להימלט,ובכך מניח את היסודות הן לחוסר האונים האכז’ של האדם,והן להתגוננות המסיבית שלו מפניו דרך יצירת מושגי הדת והמפעלים התרבותיים.
פתוח רעיונותיו של פרויד בכיוון אכזיסטנציאלי עשוי להוביל לתפיסה שהצורך בהתגוננות פסיכולוגית מסיבית איננו נובע רק מכוחו של הטבע אלא בעיקר מיכולתו של היחיד להיות מודע לחוסר האונים שלו,ומודעות מסוכנת זו יכולה להתעורר ביחיד מול כוחו המכריע של הטבע,אך גם מול המשפט שתלוי נגדו או מול הפער האבסורדי בין שאיפותיו לחוסר יכולתו לממשן.מה שחשוב זו היכולת להיות מודע לחוסר האונים.
לחיות שגם הן עומדות מול כוחות הטבע אין צורך להתגונן פסיכולוגית,וזאת כי אינן יכולות להיות מודעות לחוסר האונים שלהן מול כוחות אלו.
לאור תיאורו של פרויד את מפעלי התרבות והדת כהגנה מחוסר הישע האנושי,נשאלת השאלה מדוע גם מנגנוני ההגנה הפנימיים אינם הגנה מאותו חוסר אונים,הלא כדי להתמודד עם חוסר האונים שמתאר קפקא נחוצה התגוננות מסיבית שתעוות,תעדן,ותכחיש.
אינטגרציה של שני נושאים אותם מפתח פרויד : הנושא של מנגנוני הגנה והנושא של חוסר האונים האנושי ממנו מנסה היחיד להימלט דרך מפעליו התרבותיים והדתיים, עשויה להביא להדגשת חוסר האונים האכז’ של האדם כגורם לא רק להתנהגות החיצונית של הקמת מפעלים אדירים,אלא גם כגורם להתפתחות מנגנוני ההגנה הפנימיים
שגם הם מנסים להרחיק את היחיד מלחוות את חוסר האונים שלו בעולמו. לפעמים גם העיסוק במנגנוני הגנה הוא התגוננות,ולפעמים גם העיסוק במוות הוא ניסיון להשיג בו שליטה.כל פעילות שמגבירה את השליטה בעולמנו,ונותנת משמעות למעשינו,מרחיקה אותנו מהחוויות הקשות של חוסר אונים.אקזיסטנציאליסטים יכולים לעסוק במוות כל חייהם בלי שיהיו קרובים אליו כלל.גם אם נייחס את חוסר האונים של היחיד לעברו,זו עלולה להיות דרך להימנע מלהתמודד עם חוסר האונים האכז’ של האדם כחלק מקיומו.כך אמנם נחוש יותר פוטנטיים מבחינה מקצועית ואישית,אבל בדרך זו נתפוס את חוסר
האונים האנושי כפתולוגיה ברת שנוי,ולא כחלק מאיתנו.
אצל קפקא,חוסר האונים של האדם אינו פתולוגיה אלא חלק מקיומו בעולם,אך יש לזכור שגם חוויות מוקדמות של סירוס ופגיעות נרציסטיות מהוות מקור לתחושות חוסר אונים,וחשוב להבין את ההבדל בניהם.חוסר האונים האכז’ הוא חלק מקיומו של האדם ואי
אפשר להימנע או להיפטר ממנו ע"י העלאתו למודעות.דווקא כשהמודעות באה במגע עימו, אנו מגלים את המקור העיקרי לסבל האנושי.חוויות סירוס או פגיעה נרציסטית יכולות להביא לתחושת חוסר אונים הנוגעת בחוסר האונים האכז’,אך אם נשייך את חוסר האונים של המטופל רק לאותן חוויות מוקדמות,נתחמק ולא נתמודד עם חוסר האונים האכז’ של המטופל והמטפל שהוא האחראי האמיתי לסבלו של היחיד.

5. על הכמיהה של היחיד לאיחוד או לסימביוזה
קוהוט טוען שהצורך של האדם בסלפאובייקטים מתמיד ונמשך לכל אורך חייו בדרגה זו או אחרת.(9,פרק 4).שוהם מדבר על שלושה שלבי התפתחות המפרידים את היחיד מגן עדן סימביוטי וחסר גבולות ושולחים אותו אל הבדידות ,האחריות,והעצמאות,ובכך יוצרים בו כמיהות עזות לשוב אל אותו גן עדן אבוד ע"י הריסת המחיצות בינו לאובייקטים.(6)נטייה איחודית זו יכולה לפי שוהם לבוא לביטוי בשני אופנים עיקריים: האחד, דרך השתלטות על האובייקט והכללתו בתוך היחיד,והשני,דרך הטמעות באובייקט ושקיעה לתוכו.
גם הנטייה להתקשר לסלפאובייקטים ,וגם שני אופני הבטוי של הנטיה האיחודית, מתארים את היחיד כמחפש דרכים ליצור קשר מיוחד עם אובייקטים אחרים ,קשר הכרוך בהמסה חלקית של הגבולות שבין היחיד לאובייקט,ובהתמזגות חלקית שלהם.
על הנטייה האיחודית הזאת הנובעת מההפרדות הכואבות שעבר היחיד, אפשר להסתכל לא רק מכיוון עברו של היחיד אלא גם מהכיוון של עתידו ! לומר שכל חיינו אנו מחפשים את הסימביוזה או האיחוד עם האובייקט,בגלל מה שאיבדנו בילדות או בגלל הקושי להשתחרר
לגמרי מהקשר התלותי עם האובייקטים, זה רק חלק מהעניין,כשחלק אחר קשור בתודעה ובסכנות האצורות בה.אנו מחפשים את הסימביוזה, וכמהים לאחוד עם האובייקט,כי זו אחת הדרכים הטובות והמגוננות ביותר מפני חוסר האונים הבסיסי שלנו כמבוגרים ! בדרך זו אנו מקדמים גם את פני העתיד,והעתיד,לפי קאמי,עלול להיות מאיים ביותר - "וכך נושא אותנו הזמן על פני כל הימים של חיים-ללא-זוהר,אך תמיד מגיע רגע שבו עלינו לשאת אותו.אנו חיים לאור העתיד : "מחר" ,"אחר כך","כשתגיע למשהו" ,"עם הגיל תבין",דברים בלתי-עקיבים אלה הם נפלאים,כי הרי בסופו של דבר מדובר במוות.
ובינתיים מגיע יום ואדם נוכח או אומר,כי מלאו לו שלושים שנה.כך הוא מכריז על נעוריו...ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום שבאויביו. המחר,הוא רצה את המחר,אף על פי שכל כולו חייב היה לדחות אותו." (5,ע' 23)
כמבוגרים אנו מסוגלים הרבה יותר מאשר כילדים לחוש את חוסר האונים הבסיסי שלנו ואת הפער בין הלבוש שיצרנו לבין עירומנו,כפי שחש זאת הרופא הכפרי של קפקא.
ב"המשפט" מחפש ק' דרך להיחלץ מחוסר הוודאות ומהמבוך בו הוא נתון ונודע לו שיש "פרקליטים גדולים" שהם באמת מבינים בענייני המשפט,אלא שהסוחר בלוק המנוסה בהלכות המשפט אומר לו - "מי הם הפרקליטים הגדולים איני יודע ולהגיע אליהם ודאי אי אפשר כלל.לא ידוע לי על שום מקרה שאפשר לומר בוודאות כי בו התערבו בפועל ממש.פעמים שהם נעשים סנגורים לאדם,אך לא על פי רצונו העצמי של זה יושג הדבר".(4,ע' 186)
אנחנו מחפשים את האיחוד,את האבא הגדול,הפרקליטים הגדולים,את אלוהים,את האישה האוהבת ומקבלת באופן מושלם,גם בגלל שגורשנו מגני העדן האלה,אך גם בגלל שבשאיפות הללו אנו מוצאים מקלט ומחסה מפני חוסר האונים המקנן בתוכנו.
וכך נטייתנו כמבוגרים לחפש סימביוזה ואיחוד איננה רק תוצאת ילדותנו ומצוקותיה,אלא גם התגוננות בפני הסכנות הצפויות לנו.אנו פועלים לפי זיכרונות,כמיהות,ונטיות שמקורן בילדות,גם כדי להתגונן מפני כוחה ההרסני והמייאש של התודעה העצמית שלנו.
האם הנכנסת לסימביוזה עם התינוק,איננה רק מגשימה את געגועיה לגן העדן האבוד,הטפול בילד,גידולו,ויצירתו יש מאין,מעניקים לה פונקציות אלוהיות,אותן מחפש כל אדם מבוגר השואף להימלט מחוסר הישע הבסיסי שלו.
ומה בסך הכל רוצה האדם ?  בסך הכל הוא רוצה להיות אלוהים. והוא רוצה להיות אלוהים כי זו האנטיתזה הברורה ביותר לחוסר האונים שלו.
הסימביוזה היא אלוהית במובן זה שהיא מאפשרת למשתתף בה לחסות בצילו המגונן והכל יכול של המכלול הסימביוטי המזכיר את גן העדן,ובכך מגינה עליו ונותנת לו כח,וזו אחת הדרכים של האדם להתמגן בפני חוסר האונים האכז’ שלו.


ביבליוגרפיה
                                        
1. קפקא פ., (1977).סיפורים ופרקי התבוננות.תרגום:ישורון קשת ודן מירון.ירושלים ות"א  שוקן 114-108.
2. גולומב-ברגמן א.,(1988) אין שושנה ללא קוצים: על אמביוואלנציה בסיפורו של קפקא"רופא כפרי".שיחות,כרך ג'(1) 62-58,נובמבר .
3. פרויד ז., (1968). עתידה של אשליה.כתבי זיגמונד פרויד,כרך חמישי,הוצאת דביר,117-78 .
4. קפקא פ., (1977).המשפט.הוצאת שוקן ,ירושלים ותל אביב.
5. קאמי א., (1978)המיתוס של סיזיפוס.הוצאת עם עובד.
6. שוהם ש. ג., הליכי טנטלוס.(1977) צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ.
7. שמואלי א., אדם במצור.(1981).הוצאת יחדיו,תל אביב .
8. בראשית פרק ג'.
KOHUT,H.(1984), HOW DOES ANALYSIS CURE? UNIVERSITY OF CHICAGO.  .9   


 
 
 

במצבים רבים, אין לנו את האומץ להיות !

חוסר האונים הקיומי, חרדה ואשמה , החשש מביקורת וחוסר אהבה, הבדידות הקיומית, הלחץ החברתי
והציפיות מהסביבה, מקשים עלינו להיות עצמנו ולבטא את עצמנו בצורה אותנטית.
 
טיפול אקזיסטנציאליסטי  מכוון לסייע לאדם לבחון את האומץ שלו להיות. להיות הוא עצמו מול בני משפחה,
 חברים, בעבודה, ומול העולם.
טיפול אקזיסטנציאליסטי מתמקד גם בבדידות הקיומית שלנו, בקשר בין החיים והמוות שלנו,
במשמעויות
הייחודיות לנו בחיים, וביכולת שלנו ליצור קשר ודיאלוג עם אנשים ועם הטבע.
אחת המטרות בטיפול אקז' היא לסייע לאדם להיות מה שהוא, לחיות את מה שיכול לחיות , לקחת אחריות
על מה שהיה רוצה לשנות בעצמו או בסביבתו, ולבחור בחירות יותר חופשיות.
 
הדרך לעשות זאת היא ע"י דיאלוג אותנטי בטיפול, דיאלוג בגובה העיניים שמאפשר למטופל לבטא את עצמו
באופן חפשי, דיאלוג שמאפשר למטופל לגלות את עצמו, את יכולותיו ואת מגבלותיו, כשגם המטפל משתתף
השתתפות אותנטית בדיאלוג הטיפולי.

הדיאלוג האותנטי בטיפול הוא הדרך והכלי הטיפולי העיקרי להאיר את המקומות המסובכים בהם אדם לא
מצליח לממש את עצמו, מקומות בהם הוא מתפקד מבחינה מקצועית, משפחתית או חברתית מתחת
 לפוטנציאל שלו. דרך הדיאלוג בכאן ועכשיו אנו גם מבררים מקומות אלה וגם מחפשים דרכים להתמודד
 איתם בצורה טובה יותר.